בג"צ ברספורד הראשון (265/87)
משרדנו מסכם פסקי דין עקרוניים של בית המשפט העליון, המכתיבים את פרשנות בתי המשפט בישראל. מאמר זה עוסק ב"פרשת ברספורד הראשונה", במסגרתה נקבע כי ליהודים משיחיים אין זכות לעלות לישראל על פי חוק השבות.
רקע
העותרים הם זוג נשוי, שניהם יהודים מלידה. הם ביקשו לקבל אשרת עולה לפי חוק השבות, הקובע שכל יהודי זכאי לעלות לישראל. בקשתם נדחתה על ידי שר הפנים, ולפיכך עתרו בני הזוג לבג"ץ.
בג"ץ קבע, כי העותרים אינם זכאים לאשרת עולה ולעלות לישראל על פי חוק השבות משני טעמים: (1) הם המירו את דתם והם "בני דת אחרת", ו-2) הם המירו את דתם מרצון, מה שמבטל את זכותם לעלות על פי סעיף 4א לחוק השבות. האפשרות שנותרה לעותרים היא להגיש בקשה לאזרחות ישראלית לפי הוראות חוק האזרחות, התשי"ב-1952, כמו כל אדם המבקש להיות אזרח ישראלי. לטענת העותרים, הם מאמינים כי ישו הוא המשיח; אולם אין הם מקבלים את תורת השילוש הקדוש, מושג תיאולוגי נוצרי אשר אין לו מקום באמונתם היהודית המשיחית.
סוגיה ראשונה
- האם אדם שנולד יהודי וגם מאמין בישו כמשיח ומשתייך לקבוצה הנקראת "יהודים משיחיים" הוא בן דת אחרת לפי סעיף 4ב לחוק השבות?
- האם אותו אדם זכאי לקבל אשרת עולה לפי חוק השבות?
תשובה
- אדם שנולד יהודי וגם מאמין בישו כמשיח ומשתייך לקבוצה הנקראת "יהודים משיחיים" הוא בן דת אחרת לפי סעיף 4ב לחוק השבות.
- אדם שנולד יהודי וגם מאמין בישו כמשיח ומשתייך לקבוצה הנקראת "יהודים משיחיים" אינו זכאי לאשרת עולה לפי חוק השבות.
דיון
לפי סעיף 4ב לחוק השבות, "יהודי הוא אדם שנולד לאם יהודייה או שהתגייר, ואינו בן דת אחרת". בית המשפט מנתח את משמעות הביטוי "בן דת אחרת" לפי שלושה קריטריונים.
- קריטריון הדת האחרת
על פי קריטריון זה, פרשנות הביטוי "בן דת אחרת" נקבעת על סמך השקפות הדת שנטען כי העותר משתייך לה (במקרה זה, הנצרות). בית המשפט מצא, כי הרכיבים המכריעים של חברות בדת הנוצרית הם (1) אמונה בישו כמשיח ו-(2) אמונה שהוא חלק מהאלוהות. בית המשפט קבע, כי אמנם הדת היהודית מבוססת על אמונה בייחוד האלוהים שאינו גוף ולא ישיגהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל, ובביאת המשיח לעתיד לבוא, על פי האמונה הנוצרית, המשיח כבר בא, והתגלם בישו כדמות ארצית של האלוהים וכחלק מן האלוהות המשולשת.
בית המשפט מתייחס לפסק דין דורפלינגר נגד שר הפנים, פ"ד לג(2) (1979) 97, בו דחה שר הפנים את בקשת העותרת לאזרחות ישראלית לפי חוק השבות מאחר שקבע שהיא בת הדת הנוצרית. שם שאל בית המשפט את העותרת אם היא "רואה את ישו כבן האלוהים וחלק ממושג האלוהות", ועל כך השיבה כי היא "לא הגדירה לעצמה השקפה ברורה בנושא". בית המשפט המשיך וקבע, כי אם העותרת לא הייתה נוצרייה, היא הייתה צריכה להיות מסוגלת לקבוע בוודאות שאינה מאמינה בישו כחלק מהאלוהות. הוא גם קבע שאדם המאמין באלוהות של ישו כחלק מהשילוש הקדוש הוא אחד שהנצרות ככל הנראה תתייחס אליו כחבר בדת הנוצרית.
במקרה הנוכחי של בני הזוג ברספורד, בית המשפט משלב שני מושגים: (1) אמונה בישו כמשיח ו-(2) אמונה בישו כחלק מהשילוש האלוהי. הוא ממשיך וקובע, כי השילוב של שתי האמונות הללו מהווה חברות בדת הנוצרית. אולם, מכיוון שבית המשפט אינו רואה בשתי האמונות הללו נושאים נפרדים על פי הקריטריון של "דת אחרת", לא ברור אם בית המשפט יראה באדם המאמין בישו כמשיח, אך דוחה את תורת השילוש, כ"חבר של דת אחרת" לפי קריטריון זה. אף על פי כן, על פי הקריטריון השלישי, החילוני, נקבע כי אף שהעותרים דוחים את תורת השילוש, הם עדיין בני דת אחרת לצורכי חוק השבות.
- קריטריון העולם היהודי
על פי קריטריון העולם היהודי של בית המשפט, פרשנות הביטוי "בן דת אחרת" לעניין חוק השבות צריך שתיקבע על פי השקפת היהדות, על מרכיביה הרוחניים וההיסטוריים. במסגרת קריטריון זה, בית המשפט מתאר כיצד יהודי מומר מרצון, גם לפי דיני ההלכה והשקפת היהדות, נשללות ממנו זכויות בעלות אופי משפטי-חברתי, שבאות לבטא השתייכות למשפחה, לקהילה ולאומה העברית, הוא אינו יורש עוד מאביו או מקרוביו, ונאמר כי אינו נכלל עוד בחזונו של הנביא ירמיהו (לא, טז) אשר קובע: "ושבו בנים לגבולם". חוק השבות, כל כולו, מיועד לכל יהודי באשר הוא, לתפוצותיו ולגלויותיו, המשתייך לאומה היהודית מבחינת עולמה של יהדות והיסטוריה יהודית, ואינו חל על יהודי מומר, שפרש מדרכי הציבור היהודי ונפלט ממנו. עוד צוין כי גם בית-דין רבני, אילו צריך היה להחליט בדבר, לא היה מחיל את הזכויות שבחוק השבות על יהודי מומר.
- הקריטריון החילוני
על פי הקריטריון החילוני של בית המשפט, פרשנות הביטוי "בן דת אחרת" נקבעת על פי כללי בתי המשפט והכנסת בישראל. נימוקיו של בית המשפט לפרשנות זו היא ששלטון החוק של המדינה וזכויות היסוד של האזרחים מושתתים על הפרדת משפט ודת. הקריטריון החילוני הוא דינמי ומשתנה יחד עם ההיסטוריה של העם היהודי. הוא לוקח בחשבון גורמים לאומיים, דתיים, סמנטיים, היסטוריים ואחרים. אמת מידה זו נועדה להגשים את מטרת חוק השבות, שהיא להחזיר את היהודים מהתפוצות.
בית המשפט קבע, כי למרות שייתכן שישו לא נחשב כבן דת אחרת בתקופה בה חי ופעל בישראל לפני 2000 שנה, השאלה שיש לשקול היא האם אדם שאמונתו דומה לזו של ישו לפני 2000 שנה הוא בן דת אחרת בזמן הנוכחי. בית המשפט הגיע למסקנה, כי התשובה לשאלה זו היא שכיום, "מי שמאמין במשיחיותו של ישוע …, הריהו אדם המאמין בדת אחרת" לפי סעיף 4ב לחוק השבות. כך גם כאשר האדם הוא יהודי מלידה, וגם כאשר האדם אינו מחשיב את עצמו כבן דת אחרת.
סוגיה שנייה
- האם ילד של יהודי המקבל את ישו כמשיח ומשתייך לקבוצה הנקראת "יהודים משיחיים" נחשב שהמיר את דתו מרצון לפי סעיף 4א(א) לחוק השבות?
- האם ילד של יהודי זכאי לאשרת עולה על פי חוק השבות כאשר אותו אדם מקבל את ישו כמשיח ומשתייך לקבוצה הנקראת "יהודים משיחיים?"
תשובה
- ילד ליהודי המקבל את ישו כמשיח ומשתייך לקבוצה הנקראת "יהודים משיחיים" נחשב שהמיר את דתו מרצון לפי סעיף 4א(א) לחוק השבות.
- ילד ליהודי המקבל את ישו כמשיח ומשתייך לקבוצה הנקראת "יהודים משיחיים" אינו זכאי לאשרת עולה לפי חוק השבות.
דיון
סעיף 4א(א) לחוק השבות קובע, כי זכויותיו של יהודי על פי חוק האזרחות וזכויות עולה על פי כל חיקוק אחר מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.
בית המשפט מציין, כי מטרתו העיקרית של סעיף 4א לחוק השבות היא לסייע להקל על עלייתן של משפחות מעורבות של יהודים ולא יהודים בשלמותן, בתקווה שכל בני המשפחה יצטרפו לעם היהודי. בן למשפחה מעורבת שהיה יהודי על פי חוק והמיר מרצונו דת אחרת לפי סעיף 4א(א) אינו זכאי לעלות על פי חוק השבות מאותן סיבות שאינו זכאי לעלות לפי חוק השבות כמי שהוא "בן דת אחרת" לפי סעיף 4ב.
מסקנה
בית המשפט קבע, כי העותרים הפכו בני דת אחרת לפי סעיף 4ב לחוק השבות לפי כל אחד משלושת הקריטריונים לעיל. כמו כן נקבע, כי העותרים המירו מרצון את דתם לפי סעיף 4א(א) לחוק השבות.
התוצאה
העתירה נדחתה.
:
: