אל-עוקבי נגד מדינת ישראל
משרדנו בירושלים ובתל אביב מסכם פסקי דין עקרוניים של בית המשפט העליון, המכתיבים את הפרשנות השיפוטית בדין הישראלי. במאמר זה, מומחי הנדל"ן שלנו יסכמו את פסק הדין אל-עוקבי נגד מדינת ישראל, במסגרתו נידונה זכותו של שבט בדואי מקומי לאדמות שהופקעו.
רקע
בשנת 2015, בית המשפט העליון הכריע בסכסוך בין מדינת ישראל לבין התובעים, אשר טענו לבעלות על שישה מגרשים בנגב הצפוני.
בתחילה טענה המדינה, כי יש לה בעלות על המגרשים, שכן הם נמצאים בתחומי הגושים שהופקעו במלואם בשנת 1953, במסגרת חוק רכישת מקרקעים.
רקע דיוני
בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע, כי הפקעה שבוצעה כדין לא שוללת את הצורך להתייחס לשאלת הזכויות שהיו לתובעים, אם בכלל, לפני ההפקעה. בית המשפט ניתח את הוראות חוק הקרקעות העות'מאני כדי להשיב על הסוגייה. בהמשך לכך, בית המשפט דחה את הטענה כי החלקות שבמחלוקת הן קרקעות מסוג "מירי", אשר הוחזקו ועובדו מקדמת דנא על ידי שבט אל-עוקבי אליו הם משתייכים. עוד דחה בית המשפט את הטענה לפיה בשלב כלשהו ועל פי הסדרים פנימיים שנעשו בין בני השבט, נרכשו זכויות הבעלות באותן החלקות על ידי משפחת התובעים. בית המשפט עמד על כך שעל מנת שקרקע תיחשב כקרקע "מירי" לפי חוק הקרקעות העות'מאני, יש להראות כי הוקצתה בזמן כלשהו למאן דהו על ידי השלטונות. בית המשפט גם דחה את הטענה שיישובי נוודים או נוודים למחצה יכולים, לפי חוק הקרקעות העות'מאני, להיחשב כ"עיירה", כך שקרקעות הסמוכות להם לא ייחשבו קרקע "מוואת".
מטעמים אלו כולם דחה בית המשפט את התביעה לזכויות בחלקות והורה לרשום אותן על שם המדינה ורשות הפיתוח. נוכח המסקנות שאליהן הגיע כאמור, בית המשפט לא סבר שיש לקבוע כי קמה לתובעים זכאות לפיצוי על פי חוק הרכישה, בשל הפקעת החלקות. במילים אחרות, בית המשפט קבע, כי התובעים מעולם לא החזיקו כדין במגרשים שבמחלוקת, וככאלה לא היו זכאים לבעלותם ולא לפיצויים עקב הפקעתם.
הערעור בפני בית המשפט העליון
לטענת התובעים, החלטת בית המשפט המחוזי היא תוצאה בלתי צודקת ובלתי סבירה הנובעת מאימוץ דוקטרינה משפטית והיסטורית שהשתרשה בפסיקה, אשר מכוחה מנושלים השבטים הבדואים מאדמותיהם ההיסטוריות. כמו כן, התובעים הלינו על המסקנה המשפטית שאליה הגיעה הערכאה הקודמת ולפיה היו החלקות אדמות מוואת בבעלות המדינה.
בערעור, התובעים מבקשים להגיש ראיה נוספת הנוגעת להחזקה ועיבוד של החלקות על ידי השבט. עוד ביקשו לטעון, כי הן השלטון העות'מאני והן השלטון המנדטורי העניקו אוטונומיה משפטית לבדואים לנהל את קניינם ואדמותיהם על פי הדין הבדואי המסורתי. לפיכך, חוק הקרקעות העות'מאני ופקודת המוואת כלל לא חלו בשטחי הנגב עד קום המדינה והדין שהיה תקף בנגב בתקופה הרלבנטית היה הדין הבדואי המסורתי. לחלופין טוענים התובעים, כי אף אם יש לבחון את זכויותיהם בחלקות על פי חוק הקרקעות העות'מאני ופקודת המוואת המנדטורית, טעה בית המשפט קמא בקובעו כי החלקות היו קרקעות מסוג מוואת בבעלות המדינה ולא קרקעות מסוג מירי בבעלות התובעים.
התובעים מסתמכים על שלושה מקורות נורמטיביים להצדקת רישום החלקות על שמם: דיני היושר, חוקי היסוד, והדין הבינלאומי.
בהתייחס לדיני היושר נטען, כי הדין והפסיקה המנדטורית הכירו בשימוש והחזקה במשך שנים רבות בקרקע כמקנים בה זכויות מן היושר.
בהתייחס לחוקי היסוד נטען, כי יש לפרש את חוק הקרקעות העות'מאני ואת פקודת המוואת המנדטורית בהתאם לעקרונות חוקתיים של שוויון ושל כבוד האדם. עקרונות אלו, כך נטען, מחייבים מתן פרשנות מודרנית לחקיקת הקרקעות שקדמה לחוק המקרקעין בדרך שתמנע את הפלייתה של האוכלוסייה הבדואית ואת נישולה המתמשך משטחי המחייה ההיסטוריים שלה בנגב.
בהתייחס לדין הבינלאומי נטען, כי בהיותם של הבדואים קבוצה ילידית באדמות הנגב יש לפרש את אותם החוקים באופן המעניק להם זכויות באדמותיהם ההיסטוריות.
מנגד, לטענת המדינה, אין ממש בטענה לפיה אין להחיל בעניינם את חוק הקרקעות העות'מאני ואת פקודת המוואת המנדטורית בשל האוטונומיה לה זכו הבדואים בנגב בתקופות שבהן שלטו באזור העות'מאנים והבריטים. אילו ראה המחוקק העות'מאני באורח החיים הבדואי מקור לרכישת זכויות קניין, היה קובע זאת באופן מפורש בחוק. משלא עשה כן, אין מדובר בהשמטה מקרית והמסקנה שיש להסיק מכך היא כי המחוקק העות'מאני לא התכוון להקנות זכויות בקרקע מכוח אורח החיים הבדואי.
עוד טענה המדינה, כי בעלות מכוח דיני היושר אינה אלא הכרה בזכות שבדין ובהיעדר זכויות על פי חוק אין מקום לפסוק זכויות מן היושר. עוד נטען, כי ככל שיש ממש בטענה לפיה שבטם של התובעים ישב בחלקות במשך שנים רבות הרי שהיה מדובר בתפיסת קרקעות שלא כדין מידי השלטונות בכוח הזרוע, שאין בה כדי להקנות זכויות מן היושר.
באשר לטענה לזכות מכוח הדין הבדואי הפנימי, המדינה טענה כי אין בכוחם של הסכמים פנימיים בין בני השבט להקנות זכות חוקית בקרקע מקום שבו זכות כזו לא הייתה קיימת לכתחילה.
אשר לדין הבינלאומי נטען, כי מדינת ישראל לא הצטרפה להכרזה בדבר זכויות עמים ילידים משנת 2007 אליה מפנים התובעים, והיא אינה מהווה נורמה בינלאומית מחייבת.
דיון והכרעה
בית המשפט העליון קבע, כי בהיעדר ראיה מפורשת המעידה על מתן אוטונומיה במרחב הנגב טרם קום המדינה, דין התביעה להידחות. אכן, במקרה כזה, לא ניתן להסיק לא את מתן האוטונומיה לכאורה ולא את מתן זכויות הקניין לכאורה. בית המשפט קבע, כי התקיימו שלושת התנאים לסיווג המקרקעין כמירי:
- המקרקעין לא היו בבעלות איש ולא הועברו לאיש בדרך של בעלות.
- המקרקעין לא הוקצו לשימוש הציבור או לשימושם של תושבי עיירה או כפר.
- המקרקעין שוממים ונמצאים יותר מקילומטר וחצי מעיירה או כפר.
משכך, יש לדחות את טענות התובעים ככל שהן נוגעות לתוקפה של הפקעת החלקות משנת 1953 במסגרת חוק רכישת מקרקעים. התובעים אינם זכאים על פי חוק הרכישה לפיצוי או לקרקע חלופית בגין הפקעת החלקות כאמור. כמו כן, יש לדחות את טענות התובעים בכל הנוגע לזכויות שרכשו בחלקות וזאת בין מכוח הדין הבדואי המסורתי, בין על פי חקיקת הקרקעות העות'מאנית והמנדטורית, או על פי דיני היושר, הדין הבינלאומי וחוקי היסוד.
:
:מאמרים מומלצים