דלג לתוכן
Contact Us: 03-3724722 | 055-9781688 | [email protected]

ענישה גופנית כלפי ילדים בישראל – התפתחות חוקי ישראל בנושא עונש פיזי

Michael Decker
Michael Decker

ענישה גופנית היא אחת הנקודות הרגישות שיכולות לגרום לקונפליקט בין רשויות מדינת ישראל להורה המהגר לישראל או נמצא בה. משרד עורכי הדין דקר, פקס, לוי, מתמחה בנושאי עלייה והגירה לארץ. לעתים קרובות אנו מלווים לקוחות שנכנסו לארץ באופן חוקי בעזרתנו גם במהלך שהותם, בפניות מול רשויות ההגירה ומשרד הפנים. רובם המוחלט של הנכנסים לארץ הם כמובן אנשים טובים וישרים שרוצים לחיות, לעבוד, ולהתאקלם בתרבות הישראלית. רובם בעלי משפחה, רוצים להקים משפחה בישראל, או באים להתאחד עם בני משפחה בארץ. עם זאת, ישנם הבדלי תרבות אשר עלולים לגרום לשלל בעיות, אף לאנשים שאין להם שום כוונה לעבור על החוק. עולים, מהגרים, ואף נציגי קהילות בתוך ישראל, לעתים חושבים על חינוך ילדיהם באמצעות ענישה פיזית, כדבר רגיל ונורמטיבי, כפי שהיה בארץ המוצא או בעבר הלא רחוק. עם זאת, הכאת ילדים, גם לצרכי "חינוך" יכולה לגרום לשלל בעיות, החל מזימון לשיחה בבית הספר, דרך אישום במשטרה, ועד לפירוק המשפחה.

החובה והזכות של ההורים לחינוך ילדיהם, והמגבלות הקיימות

מאמר זה של מיכאל דקר, שותף המנהל את סניף משרד עורכי הדין שלנו בירושלים, יבחן את החובה והזכות שיש להורה לחנך את ילדיו, המגבלות החוקיות הקיימות במדינת ישראל בנושא, ואת ההתפתחות ההיסטורית בנוגע לנושא חשוב זה.

החובה והזכות של ההורים לדאגה ולחינוך ילדיהם, והמגבלות הקיימות בדין הישראלי:

סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, קובע:

״אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו.״

הפרת האחריות הזו של ההורה לילדיו הקטינים מהווה גם עבירה פלילית בהתאם לסעיף 323 לחוק העונשין, התשל״ז – 1977 (להלן: ״חוק העונשין״):

״הורה או מי שעליו האחריות לקטין בן ביתו שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים, חובה עליו לספק לו את צרכי מחייתו, לדאוג לבריאותו ולמנוע התעללות בו או חבלה בגופו, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או על בריאותו של הקטין מחמת שלא קיים את חובתו האמורה.״

אנו רואים אם כן שלפי הדין במדינת ישראל להורים החובה והזכות לחנך את ילדיהם.

יחד עם זאת, במדינת ישראל חל איסור מוחלט לחנך ילדים באמצעות אלימות פיזית מכל סוג שהוא, ובעצם אותו האיסור חל גם על המדינה עצמה, ואל לה להפעיל אלימות פיזית על אף אדם, לצרכיי ענישה חינוכיים.

כך לדוגמה בע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 145 (להלן: ״הלכת פלונית״), נדחה ערעורה של אמא שנהגה להכות את ילדיה לצרכיי ענישה חינוכיים כדבריה, והיא הורשעה בהתעללות ובתקיפה, בהתאם לסעיפים שונים שקיימים בחוק העונשין.

במקרה זה דובר באם שהואשמה כי הכתה במקרים שונים, ובאופן שכיח, את שני ילדיה, בני חמש ושבע, בישבן, בראש, בעורף וביד (מכות חזקות, באמצעות היד או כפכף גומי, שהותירו סימנים אדמומיים בעור). כמו כן, הואשמה האם בכך שהכתה פעם אחת את בתה באמצעות שואב-אבק ואת בנה במכת אגרוף בפניו, שגרמה לשבירת אחת משיניו. בנוסף, נהגה האם לסתור את שני ילדיה על הלחי כדרך קבע.

כמובן שמדובר במקרה די קיצוני, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון, ואין שום חוק במדינת ישראל שמאפשר, באופן פוזיטיבי, לחנך ילד באמצעות אלימות פיזית או אשר פוטר מאחריות פלילית (כפי שקיים במדינות מערביות אחרות מסוימות), אלא רק סעיפים בחוק העונשין אשר אוסרים על תקיפה והתעללות, והחמרות כאשר התקיפה וההתעללות היא כלפי קטינים.

בהתאם להלכת פלונית, אפשר להפעיל שימוש סביר בכוח פיזי כלפי ילד אם אותו הכוח מופעל כדי למנוע מהילד לגרום לעצמו או למישהו אחר נזק מיידי (על מנת למנוע מילד לרוץ לכביש סואן, לדוגמה, וכיוצ״ב), וניתן יהיה להעלות טענה מעין זו במקרה ונפתחת חקירה כנגד הורה, או במקרה ומוגש נגד הורה כתב אישום.

בנוסף, ובהתאם להלכת פלונית, וכטענות הגנה במקרה ונפתחת חקירה כנגד הורה, או במקרה ומוגש כתב אישום, ניתן יהיה לטעון שהפעלת הכוח הפיזי לצרכיי ענישה חינוכיים היא בגדר ״זוטי דברים״, או ״חוסר עניין לציבור״, כפי שיהיה המקרה אם ניתפס כאשר גונבים אנו חפיסת מסטיק מהמכולת (או אז כנראה ייסגר התיק בעילה של ״העדר עניין לציבור״, או ״זוטי דברים״).

ההיסטוריה החברתית והנורמטיבית של נושא ענישה גופנית לצרכיי חינוך:

במדינות רבות, ובתרבויות רבות, מקובל היה לנקוט באלימות פיזית כלפי ילדים קטינים לצרכיי ענישה, ותפיסת העולם החברתית המקובלת הייתה שענישה באמצעות אלימות פיזית (הלקאה על הישבן עם חגורה, שוט, סרגל, או נעל, וכיוצ"ב, ולעיתים אלימות פיזית קשה יותר), היא לטובת הילד, וענישה גופנית מעין זו תיטיב עם הילד בטווח הרחוק.

כך לדוגמה, בתנ"ך עצמו, אשר מקודש לדת היהודית והנוצרית, בספר משלי כג׳ 13-14, נכתב, בהאי לישנא:

״אַל-תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר, כִּי-תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט, לֹא יָמוּת. אַתָּה, בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ; וְנַפְשׁוֹ, מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל.״

בהתאם לתפיסה הרווחת בדת הנוצרית, בעיקר כפי שזו הייתה קיימת לאורך רוב ההיסטוריה הנוצרית, ובפרט בשל התפיסה הנוצרית ולפיה יצר לב האדם רע הוא מנעוריו (והאדם מגיח אל תוך העולם בתור ייצור חוטא), היה מקום להפעיל אלימות פיזית כלפי הילד, לצרכיי ענישה חינוכיים. כך היה מקובל אצל מורים בבתי ספר נוצריים, וכך גם היה מקובל גם בחינוך הביתי של ההורים כלפי ילדיהם.

התפיסה היהודית הייתה מרוככת יותר מהתפיסה הנוצרית (אולי בשל השוני שבתפיסה התיאולוגית לעניין הטבע החוטא המולד), אבל גם ביהדות היה מותר להכות ילד לצורך חינוכו, וכך למדים אנו בבא בתרא (כא, א):

"אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: כי מחית לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסנא, דקארי קארי, דלא קארי – ליהווי צוותא לחבריה…". [=כאשר אתה מכה תינוק (לצורך לימודו וחינוכו), אל תכה אותו אלא ברצועת הסנדל (שהיא קטנה ואינה מכאיבה ביותר)]. 

גם בדת המוסלמית אלימות פיזית מהווה כלי חינוכי לגיטימי, וכך קוראים אנו בחדית' (איבן עבס אמר שדברים אלו נאמרו על ידי שליחו של אללה):

״תתלה את השוט במקום בו בני המשפחה יכולים לראותו, מאחר והשוט הוא אשר יחנכם״

הערכים של התרבות המערבית החילונית בכל הנוגע לחינוך ילדים ודרכיי ענישה השתנו, והתפיסה הרווחת כיום היא שענישה באמצעות אלימות פיזית היא לא לטובת הילד, ושהיא אף פוגעת בילד, והתפיסה הרווחת המודרנית הזו מתנגשת פעמים רבות עם תפיסות עולם שמרניות הנוגעות לחינוך ילדים, וטובת הילד.

וכך לדוגמה, בהלכת פלונית, מסתמכת כבוד השופטת בדימוס דורית בייניש על מחקר של K K Johnson, בשם  "Crime or Punishment: The Parental Corporal Punishment Defense – Reasonable and Necessary, or Excused Abuse?" U. Ill. L. Rev. 413 (1998))״ (להלן: "מאמרו של ג'ונסון"), ובהתאם לו ענישה פיזית לצרכים חינוכיים פוגעת בילד, ואינה מועילה.

ענישה גופנית בתולדות המשפט הישראלי:

בתחילת דרכה של מדינת ישראל, ענישה גופנית הייתה מקובלת יותר בתרבות הישראלית, וכך לדוגמה בע"פ 7/53 דלאל ראסי נ' היועה"מ, פ"ד ז 790 (להלן : ״הלכת ראסי״), פסק כבוד השופט בדימוס ז״ל שניאור זלמן חשין כי:

"במקרה שלפנינו אין חילוקי דעות רציניים בין ב"כ בעלי הדין, כי אב ומחנך זכאים להעניש קטינים הנתונים למרותם, ואפילו באמצעות עונשי גוף…הורים זכאים להטיל על בניהם עונשי גוף כדי לחנכם בדרך ישרה וללמדם משמעת".

יצוין כי הלכת ראסי באה לעולם, בין היתר, לאור העובדה ששיטת המשפט הישראלית התבססה על שיטת המשפט המקובל הבריטית, ששם מקובל היה לפטור הורים מאחריות פלילית בכל הנוגע לענישת ילדיהם בעונשים פיזיים, אם כוונת ההורים היא חינוך והוראה.

הלכת ראסי היוותה בסיס למספר פסקי דין בערכאות נמוכות יותר לאחר שנים, אשר הצדיקו אלימות פיזית ככלי ענישה לגיטימי כלפי ילדים לצרכים חינוכיים (ראו למשל: ת"פ (ת"א) 570/91 מדינת ישראל נ' אסולין, פ"מ נב (1) 431, מפי השופט א' סטרשנוב).

בהלכת פלונית, כבוד השופטת בדימוס דורית בייניש מסבירה שלאחר כניסתו לתוקף של חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, ממילא שיטת המשפט הישראלית איננה כפופה עוד למשפט המקובל הבריטי, ובנוסף למאמרו של ג'ונסון, מביאה כבוד השופטת דורית בייניש תימוכין ממאמר שכתב כבוד השופט בדימוס ז״ל חיים כהן: "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית – עיונים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט ספר היובל (תשנ"ד) 9״ (להלן: ״מאמרו של השופט בדימוס חיים כהן״).

מאמרו של השופט בדימוס חיים כהן מסתמך, בין היתר, על כניסתו לתוקף של חוק יסוד – כבוד האדם וחירותו, וגם על האמנה בדבר זכויות הילד שאושררה בישראל ביום 4.8.91 ונכנסה לתוקף לגבי ישראל ביום 2.11.91, שם נכתב:

"המדינות החברות ינקטו אמצעים תחיקתיים, מנהליים, חברתיים וחינוכיים מתאימים, על מנת להגן על הילד מפני אלימות גופנית או נפשית לסוגיהן, ומפני חבלה, פציעה או שימוש לרעה, הזנחה או טיפול רשלני, ניצול או התעללות…שעה שהוא נתון בטיפול הורים, אופוטרופסים חוקיים או אדם אחר המופקד על הטיפול בו".

להלן סיכום הדברים ממאמרו של השופט בדימוס חיים כהן:

״בהתאם לכל האמור, יש לקבוע, כי ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל, והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה הכלח. הילד אינו רכוש הורהו; אסור כי ישמש שק איגרוף, בו יכול ההורה לחבוט כרצונו, כך גם כאשר ההורה מאמין בתום לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו. הילד תלוי בהורהו, זקוק לאהבתו, להגנתו ולמגעו הרך. הפעלת ענישה הגורמת לכאב ולהשפלה אינה תורמת לאישיותו של הילד ולחינוכו, אלא פוגעת היא בזכויותיו כאדם. היא פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה. היא מרחיקה אותנו משאיפתנו לחברה נקיה מאלימות. אשר על כן, נדע כי שימוש מצד הורים בעונשים גופניים או באמצעים המבזים ומשפילים את הילד כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום.״

סימוכין נוספים לגישה זו ולפיה אין לפתור הורה באופן גורף מאחריות פלילית כאשר הוא נוקט צעדי ענישה גופנית כנגד ילדו, ניתן למצוא באי קבלתו של סעיף 49(5) להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וכללי), תשנ"ב-1992.

לפי הנוסח אשר הוצע לסעיף 49 הנ"ל שכותרתו "צידוק", לא היה נושא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה, אם:

"(5) עשהו לשם חינוך של קטין הנתון למרותו, ובלבד שלא חרג מן הסביר".

בין הקריאה הראשונה לבין הקריאה השנייה והשלישית של הצעת החוק בכנסת, הושמט סעיף 49 (5) הנ"ל, ולא היווה חלק מתיקון חוק העונשין כפי שהתקבל.

וכך הסבירה ח"כ יעל דיין את גישתה בנושא, בעת הדיון בקריאה השנייה והשלישית של ההצעה במליאת הכנסת.

"בחברה שלנו, שיש בה התעללות בילדים, שיש בה אלימות נגד חלשים, שיש בה אלימות נגד חסרי ישע, שיש בה אלימות בכוח מרות, גם במשפחה, ובעיקר במשפחה, לפעמים איננו יכולים לסמוך על ה"סביר". איננו יודעים מה זה "סביר"… אחד רואה את החינוך בשלוש סטירות לחי, אחר רואה אותו בכוויות מגהץ או במכשיר, ואחר רואה את זה בכליאה. אסור בכלל להכניס כאן נורמות ביניים כלשהן, משום שזה צריך להיות חד משמעי – לא תופעל אלימות ולא יופעל שום אמצעי של כפייה על קטין או על מישהו שנמצא תחת מרות או סמכות או אפוטרופסות של מישהו".

(דברי הכנסת, 25.7.94, בעמ' 9847-9848).

סיכום:

כפי שניתן לראות, התפיסה החברתית והנורמטיבית בישראל השתנתה בכל הנוגע לשיטות ענישה כלפי ילדים לצרכים חינוכיים, והתפיסה הרווחת החברתית כיום היא שענישה פיזית היא לא לטובת הילד, ושהיא גם עלולה לפגוע בילד.

יחד עם זאת, וכפי שניתן לראות דלעיל, ייתכן ובני דתות שונות במדינת ישראל לא רואים עין בעין עם התפיסה החברתית שקיבלה תוקף נורמטיבי בפסיקה של בית המשפט העליון, ואשר אף המחוקק יישר עמה קו (בכך שלא הכניס לספר החוקים פטור מאחריות פלילית להורים שמענישים את ילדיהם באמצעות דרכיי ענישה פיזיים).

לאור האמור דלעיל, אם הורה מחנך את ילדיו באמצעים פיזיים לצרכיי חינוך והוראה, הוא עלול למצוא את עצמו מסתבך בפלילים, ורשויות הרווחה עלולות להתדפק על דלתות ביתו.

כפי שהסברתי כבר דלעיל, טענות הגנה אפשריות תהינה שמדובר ב״זוטי דברים״, או ב״העדר עניין לציבור״.

כמו כן, אם הכוח הפיזי הופעל שלא לצרכי ענישה חינוכיים, אלא כדי להציל את הילד מפני צרה, לדוגמה, גם אז תעמוד לנאשם טענת הגנה.

לסיום, וכטענת הגנה כללית לאנשים שמחזיקים בתפיסת עולם המתירה ענישה גופנית לצרכים חינוכיים, אביא את דבריה של כבוד השופטת בדימוס דורית בייניש, בהלכת פלונית (סעיף 30):

״זאת ועוד. בדרך כלל, מעשה שאדם בעל מזג רגיל לא היה בא בתלונה עליו איננו מהווה יסוד לאחריות פלילית. לכן, לדוגמה, לא כל נגיעה שגרתית של אדם בזולתו תגרור הטלת אחריות פלילית על מבצעה, גם אם תיכנס היא, לכאורה, בגדר יסודותיה הפורמליים של עבירת התקיפה. מובן שיחסי הורה-ילד כרוכים במגע פיזי מתמיד, ועל כן מגע פיזי שגרתי בין הורה לילדו לא יהווה בסיס לעבירה פלילית.״

יחד עם זאת, כל אלו הן טענות הגנה בלבד, והכלל המשפטי, כאמור, הוא שאסור לחנך ילדים במדינת ישראל באמצעות אלימות פיזית ו או ענישה גופנית.

צרו קשר עם משרד עורכי הדין שלנו, בירושלים ותל אביב, לקבלת ייעוץ ועזרה משפטית.

צרו קשר

  • ✓ Valid number ✕ Invalid number
  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

גלול כלפי מעלה