חוק למניעת הסתננות - הסבר עו"ד הגירה לישראל

החוק למניעת הסתננות, שחוקק במקור על מנת להילחם בפעילות חבלנית עוינת, משמש כיום את מדינת ישראל בין היתר כדי להתמודד עם תופעת ה"מסתננים" או מבקשי המקלט מאפריקה. משרדנו מייצג על בסיס קבוע מבקשי מקלט אריתראים, סודנים ואחרים, שהגיעו לישראל מאחר שחייהם במדינות מוצאם היו קשים מנשוא, וכללו מלחמות ורדיפות על בסיס מוצא אתני. עורך דין המייצג מבקשי מקלט נדרש להיות בעל ידע משפטי נרחב של חוקי הכניסה למדינת ישראל, לרבות החוק למניעת הסתננות. את הרקע לחקיקת החוק והוראותיו, יסקור להלן עורך דין יהושע פקס, שותף מייסד במשרדנו העומד בראש מחלקת הגירה לישראל במשרד.

הרקע ההיסטורי לחקיקת החוק למניעת הסתננות והתיקונים לחוק

החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), חוקק בשנת 1954 על מנת להתמודד עם תופעת ההסתננות של פלסטינים לישראל, שהסתננו במטרה לבצע פעילויות חבלה עוינת בישראל, הברחות, גניבות ומעשי שוד. הפלסטינים שהשתתפו בפעילות זו נקראו פדאיון. לפני חקיקת החוק למניעת הסתננות היה הפתרון המשפטי היחיד להתמודד עם המסתננים היה הטלת קנס כספי ומאסר של עד שלושה חודשים בלבד – והחוק החדש החמיר את העונשים שניתן היה להטיל על המסתננים לישראל, כמו גם כלים נוספים להתמודד עם התופעה. בהתאם, השר הממונה על ביצוע החוק והתקנת תקנות מכוחו הוא שר הביטחון (ר' סעיף 35 לחוק).

בעשור הראשון של שנות ה-2000 החלה תופעת הסתננות משמעותית מאפריקה לישראל, דרך גבול ישראל-מצרים, כשרוב המסתננים היו מבקשי מקלט מאריתריאה וסודאן. בתגובה לזרם מבקשי המקלט הוקם בשנת 2007, לא רחוק מקו הגבול עם מצרים, בית הסוהר סהרונים, אשר נועד לשמש לכליאתם של מבקשי המקלט. עם התמשכות זרם מבקשי המקלט, תוקן בשנת 2012 החוק למניעת הסתננות, באופן שהיה אמור להקשות את חייהם של מבקשי המקלט ולהוריד את המוטיבציה שלהם להגיע לישראל. חלק מההוראות חוקקו כהוראת שעה לתקופה של שלוש שנים, ופקעו זה מכבר. חלק אחר של ההוראות היה כה דרקוני, שנקבע על ידי בג"ץ שהוא פוגע בזכויות אדם – ובוטל על ידיו בשני פסקי דין מרכזיים – כמפורט להלן.

הוראות החוק למניעת הסתננות שבוטלו על ידי בג"ץ

בבג"ץ אדם נ' הכנסת ביטל בית המשפט העליון את סעיף 30א לחוק שאיפשר להחזיק מבקשי מקלט במעצר במשך תקופה של עד שלוש שנים, וזאת בניגוד לקבוע בסעיף 13ו לחוק הכניסה לישראל, שמאפשר להחזיק שוהה בישראל שלא כדין למשך 60 ימים לכל היותר. בית המשפט העליון ביטל את סעיף 30א בנימוק שהוא אינו חוקתי, משום שהוא אינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בתגובה, חוקקה הכנסת תיקון לחוק, שאפשר לעצור למשך שנה את כל מי שנכנס לישראל שלא כדין, החל מלאחר כניסת התיקון לתוקף. שנית, חוקקה הכנסת הוראה שאפשרה להחזיק מסתננים, שנכנסו לישראל לפני כניסת התיקון לחוק וש"קיים קושי לגרשם", ב"מרכז שהיה" (מתקן חולות) – ללא הגבלת זמן, זולת אם יבחרו לצאת מישראל "מרצון". בג"ץ ביטל בפסק דין נוסף גם את מרבית הוראות אלה, מה שהוביל בין היתר לסגירת מתקן הכליאה חולות. פסיקות בג"ץ הובילו לביקורת רבה מצד ימין של המפה הפוליטית, בנימוק של אקטיביזם שיפוטי מופרז, לרבות קריאה לחקיקת פסקת התגברות – קריאה שחזרה לכותרות בזמן כתיבת מאמר זה (פברואר 2023). עוד על שינויים במדיניות הפסיקה בנושא מבקשי מקלט – במאמר זה.

סעיפים מרכזיים בחוק למניעת הסתננות

לפני שנעסוק בסעיפים מרכזיים בחוק, חשוב לציין כי לשון החוק היא דרקונית יותר ממדיניות ההעמדה לדין בפועל של הפרקליטות, ורבים מסעיפי החוק משמשים רק להעמדה לדין של מסתננים שמטרתם לבצע פעילות חבלנית עוינת – ולא להעמדה לדין של מבקשי מקלט:

סעיף 1 לחוק למניעת הסתננות, שהוא סעיף ההגדרות של החוק, קובע כי "מסתנן" הוא "מי שאינו תושב כמשמעותו בסעיף 1 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, שנכנס לישראל שלא דרך תחנת גבול שקבע שר הפנים לפי סעיף 7 לחוק הכניסה לישראל". צו הכניסה לישראל (תחנות גבול), תשמ"ז-1987, קובע מהן תחנות הגבול של המדינה. ניתן לשים לב, כי לפי הגדרה זו גם אזרח ישראלי עשוי להיחשב באופן תיאורטי כמסתנן, אם הוא אינו תושב ישראל (ונכנס למדינה שלא דרך מעבר גבול).
סעיף 2 לחוק קובע כי עונשו של מסתנן עשוי להגיע עד "מאסר חמש שנים או קנס חמשת אלפים לירות, או שני הענשים כאחד" (נזכיר, כי מדובר בחוק משנת 1954, ולכן יש לבצע המרה של סכומי הקנסות הנקובים בו לשקלים חדשים). סעיף 3 קובע שמסתנן שחוזר על המעשה, צפוי לעונש חמור עוד יותר: "מי שמסתנן לאחר שגורש מן הארץ, דינו – מאסר שבע שנים או קנס שבעת אלפים לירות, או שני הענשים כאחד".
פרט להסתננות לישראל, מתייחס סעיף 2א לחוק גם למי שיוצא מתוך המדינה שלא כדין לחלק ממדינות ערב, לרבות שטחי יהודה שומרון ועזה. חלק מהמדינות ברשימה הן מדינות המוגדרות כמדינות אויב וחלק מהן הן מדינות שחתמה על הסכמי שלום עמן – מצרים וירדן. מעניין לציין שאיראן הוספה לרשימה רק בשנת 2007: "היוצא, ביודעין ושלא כדין, מישראל ללבנון, לסוריה, למצרים, לעבר-הירדן, לסעודיה, לעיראק, לתימן, לאיראן או לכל חלק מארץ ישראל שמחוץ לישראל, דינו – מאסר ארבע שנים או קנס חמשת אלפים לירות".
החוק נוקב בשתי חזקות, שמעבירות את נטל ההוכחה אל הנאשם (הוראה נדירה בדין הפלילי, בו לרוב חובת ההוכחה היא על הצד החזק יותר – המדינה):
סעיף 10 קובע "חזקת מסתנן", לפיה "אדם שנכנס לישראל ללא רשות כניסה, או שוהה בישראל שלא כדין, רואים אותו לענין חוק זה כמסתנן, כל עוד לא יוכיח את ההיפך";
סעיף 6 קובע ש"מי שנתן מחסה למסתנן או נתן לו סעד אחר כדי להקל על הסתננותו או על שהותו שלא כדין בישראל, דינו – מאסר חמש שנים או קנס חמשת אלפים לירות, או שני הענשים כאחד".
סעיף 8 קובע "מי שנתן מחסה למסתנן, או נתן לו סעד אחר כדי להקל על הסתננותו או כדי להקל על שהותו שלא כדין בישראל ונוכח בית הדין לדעת שהוא כבר נתן מחסה או סעד כאמור, דינו – מאסר חמש עשרה שנה או קנס עשרת אלפים לירות או שני הענשים כאחד". סעיף 9(1) קובע את חזקת הידיעה, שכן הסעיף קובע שרואים נאשם לפי סעיפים 6 ו-8 לעיל "כאילו ידע במקבל המחסה או הסעד האחר, שהוא מסתנן ושהוא שוהה בישראל שלא כדין".
סעיף 7 קובע: " מי שסוחר עם מסתנן, כל עוד הוא נמצא בישראל שלא כדין, דינו – מאסר חמש שנים או קנס חמשת אלפים לירות או שני הענשים כאחד וסעיף 9(2) קובע את חזקת הידיעה: "רואים נאשם לפי סעיף 7 כאילו ידע באדם שסחר עמו שהוא מסתנן ושהוא שוהה בישראל שלא כדין".

בקורת שיפוטית על החזקת מסתננים ומבקשי מקלט בבתי הדין למשמורת

בישראל פועלים כיום שני בתי דין לביקורת משמורת: בגבעון שליד כלא איילון ובסהרונים שליד כלא סהרונים. החוקים המרכזיים לפיהם פוסקים בתי הדין למשמורת הם החוק למניעת הסתננות וחוק הכניסה לישראל. ניתן לערער על החלטות בתי הדין למשמורת בזכות בפני בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, ולאחר מכן ברשות – בפני בית המשפט העליון.

לסיכום – צרו קשר עם עורך דין מומחה לחוק למניעת הסתננות

משרדנו מתמחה כאמור בייצוג וייעוץ משפטי למבקשי מקלט, ובעל ניסיון נרחב בעבודה עם החוק למניעת הסתננות, לרבות ייצוג בפני בתי הדין למשמורת ובתי המשפט. אתם מוזמנים ליצור קשר עם עורכי הדין המצוינים של משרדנו באמצעות מספרי הטלפון וכתובת הדואר האלקטרוני המופיעים מטה.

המאמר נכתב בשיתוף עורך הדין אדם ג'ונסון.