גר גורר בחוק השבות, עלייה לישראל של בני משפחה

עבור בני הקהילה האתיופית עליה לארץ אינה מעשה של מה בכך. הקהילה האתיופית ידועה בהיסטוריה יהודית עשירה, רגשות ציוניים עזים, אך גם אכזבות מיחס המדינה כלפיה ובפרט בנושא העליה ובני הפלשמורה. "גר גורר" הוא מושג לפרשנות משפטית של חוק השבות שהשפיע רבות על עלית בני הפלשמורה: תחילה איפשר את עליית מרבית מבני משפחותיהם, ובהמשך, בפרשנותו הצרה והעדכנית, הצר את עליתם.

המושג "גר גורר" מתבסס לפרשנות לחוק השבות (תיקון מספר 2, שנת 1970). בסעיף 4א נכתב כי "הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב – 1952 וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוגו של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון".

הוויכוח שנסוב הוא בשאלה – האם במונח "ילד של יהודי" הכוונה היא שבעת לידתו של הילד חובה על האב להיות יהודי ורק אז תעבור לילדו זכות השיבה לארץ – או שמא, לפי פרשנות משפטית אחרת, ילדיו של אדם שהתגייר זכאים לעלות ארצה כילדים של יהודי, גם אם אביהם לא היה יהודי בעת לידתם? כלומר, האם האדם שהתגייר ("גר") יכול "לגרור" את בני משפחתו לארץ, או רק להקים לו משפחה חדשה שתהיה זכאית למעמד בישראל?

משרד עורכי הדין שלנו מתמחה בנושאי עלייה והגירה לישראל. מאמר זה של עורך הדין מיכאל דקר יסקור את יחס המדינה לבני הקהילה האתיופית בהקשר העליה לארץ, גיור, וכיצד ניתן בכל זאת להעלות לארץ בני משפחה מאתיופיה במצב הנוכחי.

פרשנות רחבה ופרשנות מצומצמת

אין מחלוקת על כך שבני הפלשמורה הם צאצאי היהודים שכבר עלו ארצה מקהילת "ביתא ישראל". אלא שבמהלך המאה הקודמת תנאי היהודים באתיופיה היו קשים מנשוא, ולכן חלקם נאלצו להתנצר. רבים מתושבי הערים המירו את דתם על מנת ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וחלק גדול יותר מתושבי הכפרים שתנצרו משום שזה נתן להם סיכויים רבים יותר לשרוד בתוך הרוב הנוצרי.

בשנת 1972, היועץ המשפטי לממשלה דאז ולימים נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, קבע כי אין הביטוי "ילדו של יהודי" מתייחס ליום הלידה. זאת אומרת שהזכות לעלייה על בסיס חוק השבות תלויה בדתו של האב בעת בקשת העלייה, ולא בעת לידת הילד. המשמעות המעשית לדבריו הייתה שאדם מקרב בני הפלשמורה שעלה לארץ כבן או נכד ליהודי והתגייר, יכול היה לעלות גם את ילדיו ונכדיו אף אם הם לא יהודים ולא עברו הליך גיור. פרשנות זו הייתה תקפה כשלושים שנה – עד שבשנת 2001 היועץ המשפטי דאז, אליקים רוביטנשטיין, לימים גם שופט בית משפט העליון, שינה אותה.

בדיון שהתקיים בלשכתו של היועץ אז, ביוזמה של משרד הפנים ומשרדים ממשלתיים נוספים, עלתה הטענה כי רבים מהמתגיירים בני הפלשמורה מבקשים באמצעות הליך הגיור, להקנות לקרובי משפחתם זכויות לפי חוק השבות ומדובר בבני משפחה רבים כל כך עד שהדבר יכול להגיע ל-70% מכלל העולים. זאת אומרת שהמדינה מעלה מכוח חוק השבות 70 לא יהודים על כל 100 יהודים.

בעקבות זאת חזרה ונבחנה הפרשנות המשפטית לסעיף 4א לחוק השבות, ורובינשטיין קבע כי מי שלא היה יהודי בעת שנולד בנו אלא התגייר רק לאחר מכן, לא יוכל להעלות את ילדו (אם הוא עצמו הוא נכד של יהודי ולא ילד של יהודי), משום שאין בנו נחשב ילד או נכד של יהודי, ולכן איננו זכאי לעלות מכוח חוק השבות. כנגד חוות דעת זו הוגשה עתירה לבית המשפט העליון אך היא נמחקה והעמדה המשפטית האחרונה עומדת בעינה גם היום.

פניות לבית המשפט העליון נגד פרשנות "גר גורר" החדשה

ככלל בג"צ יישר קו עם מדיניות חדשה זו. כך למשל דחה בג"צ באפריל 2014 עתירה של שלמה אלמו טפרה שעלה לארץ ועבר גיור נגד שר הפנים ומנהל האוכלוסין להורות להם להעניק לביתו לעלות ארצה על פי חוק השבות בהתאם להנחיות גר גורר (בג"צ 7638/10). בהחלטה שהתקבלה פה אחד כתבו השופטים אליקים רובינשטיין, יצחק עמית ואורי שהם כי "אין זה מתקבל על הדעת שכל מי שהתגייר לאחר עלייתו לישראל, יוכל להעלות ארצה, מכוח חוק השבות, את כל צאצאיו שנולדו טרם עלייתו. במקרה דנן, הגיע העותר לישראל כנוצרי בשנת 1992, והתגייר בשנת 1997, כחמש שנים לאחר הגעתו לישראל וכעשר שנים לאחר הולדת בתו… הפרשנות המוצעת על ידי המשיבים עולה בקנה אחד עם תכליותיו של סעיף 4א".

כך גם דחה בג"צ באוגוסט 2013 את עתירתו של אזרח אתיופיה נוצרי שהסתנן דרך מצרים, נעצר וביקש להותיר לו לעלות ארצה מכוח חוק השבות, משום שהגיע להתאחד עם אמו שהתגיירה בארץ (בג"צ 3203/10). בית המשפט דן בשאלה האם זכאי בנה של אישה שנולד טרם עלייתה ארצה, ואשר התגיירה אחרי עלייתה, למעמד בישראל מכוח סעיף 4א לחוק השבות. בהחלטת המשנה לנשיאה מרים נאור והשופטים צבי זילברטל ונעם סולברג נכתב בין היתר כי "העותר נולד באתיופיה בטרם באה אמו העותרת – נוצריה – בשערי הארץ. היא עצמה זכתה למעמד בישראל, בהיותה בת זוג של מי שסבתו התגיירה, על פי נוהל 'גר גורר'. משמימשה את זכותה זו, שוב אין כוחה עמה להמשיך ולזכות אחרים בכוח חוק השבות. זכות השבות אינה נגררת עוד", וחייבו את העותר בהוצאות משפט בסך 7,500 שקלים.

עם זאת, לא נסתם הגולל באופן מוחלט וסופי על אפשרות עלייתם של בני הפלשמורה. קיים אפיק חלופי לחוק הכניסה לישראל, האומר כי מי שאינו עולה לפי חוק השבות יוכל לנסות ולהשיג רישיון ישיבה של קבע משר הפנים אם התרשם כי מדובר במקרה הומניטארי פרטני לאיחוד משפחות. מדובר בכלי מצומצם וסבוך הרבה יותר משום שאינו מקנה זכות אוטומטית, אלא יש צורך להוכיח, באופן פרטני וכל מקרה לגופו, כי מדובר במקרה הומניטארי המצדיק זאת וקשה מאוד לערער על החלטה של שר הפנים בעניין היות והחוק מקנה לו להחליט, על פי שיקול דעתו, מה הוא אותו מקרה הומניטארי.

גר גורר וסוגיות של גיור

בתום מבצע משה (1984) ושלמה (1991) הסתיימה עליית רוב יהודי ביתא ישראל ובאתיופיה נותרו עשרות אלפי מבני הפלשמורה, שמדינת ישראל אינה מכירה בזכאותם לחוק השבות. ברקע – התנצרותם בכפיה והתבססות המדינה על חוק השבות שאומר כי אינו חל על "מי שהמיר את דתו". המעטים שכן הצליחו לעלות עשו זאת מכוח היותם קרובי משפחה למי שעלה והתגייר בשיטת "גר גורר".

זמן קצר קודם למבצע שלמה, בשלהי השלטון הקומוניסטי האכזרי של מנגיסטו היילה מריאם, הגיעו כ-17,000 יהודים מכפרים בצפון המדינה לאדיס אבבה משום ששמעו מבני משפחותיהם שכבר עלו לארץ כי יוכלו לעשות זאת גם אם יגיעו לשגרירות הישראלית בבירה.

תחילה, הקונסולים מטעם הסוכנות היהודית קיבלו אותם ווידאו כי מדובר אכן במאושרי עלייה. הקונסולים אף העניקו לבני המשפחות שהמתינו כסף במשך מספר חודשים על מנת שיוכלו להשכיר דירה ולקנות מזון.

ב-24 למאי 1991 עלו מרבית היהודים ארצה, אך 3,000 נותרו במבנה השגרירות לאחר שישראל סירבה להעלותם בטענה כי אינם יהודים. הממתינים התרעמו על כך וטענו כי הדברים עומדים בניגוד לפסקי ההלכה של הרבנים עובדיה יוסף ומרדכי אליהו ז"ל שפסקו כי יש להעלות ארצה "יהודים אנוסים": "יש חלק מיהודי אתיופיה אשר נאנסו להתנצר והכלל אצלנו 'יהודי שחטא – יהודי הוא', ובפרט אם נעשה לא ברצונו. לפיכך גם אותם יהודים יש להשתדל להעלות".

מועצת הרבנות הראשית אימצה את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל, אודות יהדותם של בני עדת האתיופים מקהילת "ביתא ישראל" שעלו לארץ והכירה ביהדותם. עם זאת, הפרשנות המקובלת כיום בקרב הרבנות היא כי בני הפלשמורה אינם נכללים בפסיקה זו והם מוגדים כמי שאינם יהודים על פי ההלכה. לכן, דורשים ברבנות כי עלייתם תתאפשר אך ורק לאחר גיור אורתודוכסי מלא כדת וכדין. ישנה גם גישה מחמירה יותר של רבנים ליטאים הסבורים שכל יהודי אתיופיה הינם גויים אך היא נותרה בקרב קבוצה צרה וקיצונית יחסית ואינה נחשבת מקובלת.

מצד אחר, הרב שלמה משה עמאר, הראשון לציון, פסק כי "אין להטיל ספק ביהדותם של אנשי הפלשמורה" וכי יש להחיל עליהם את חוק השבות.

צרו קשר עם מומחי הגירה ועלייה לישראל

נושא קבלת אשרת כניסה מחוק הכניסה לישראל הוא נושא סבוך המצריך ייעוץ וליווי משפטי צמוד. החוק מעניק לשר הפנים שיקול דעת רחב בהחלטה מה הוא אותו מקרה הומניטארי המצדיק רישיון לשהיית קבע בארץ משום איחוד משפחות. משרדנו מעמיד עורכי דין מקצועיים הבקיאים בדיני הגירה ובעלי ניסיון של עשרות שנים שישמחו להיפגש, ללוות ולייעץ בכל שאלה.