Skip to content

הסדר איזון משאבים

Anat Levi

Anat Levi

הסדר איזון משאבים קובע את אופן חלוקת הרכוש בין בני זוג נשואים כשנישואיהם פוקעים – אם משום גירושים או משום מוות. ההסדר נקבע כבר בראשיתו של המשפט העברי אך עבר תמורות ושינויים רבים מאז ועד היום, דוגמת "הלכת המורדת" וההשפעה על חלוקת הרכוש במקרה כזה.

מדובר בנושא המצוי במתח מתמיד בין השיטה האזרחית לדתית והמצב הנוכחי כיום הוא מעין פשרה ואיזון בין הדין האזרחי לזה הדתי. ככלל, המשפט האזרחי בארץ שואב את אבני היסוד מהדין העברי ומנסה להתחשב בהם, אם כי מנקודת ריאות מודרנית ופרגמטית, כל עוד הדבר איננו מתנגד לעקרונות החירות והשוויון.

חסידי המשפטי העברי ובעלי נקודת המבט הדתית יהודית מצויים בוויכוח עיקש בשאלה האם נישואים אזרחיים תקפים מבחינה הלכתית. המחמירים טוענים כי מי שבוחר להינשא בנישואין אזרחיים מצהיר למעשה כי אינו מעוניין בקידושין כדת משה וישראל ולכן אין לכך כל תקפות הלכתית. מנגד, ישנה גישה המקובלת היום כי עצם הנישואין, גם אם נעשו באופן אזרחי יוצרים את מהות הקשר התקף מבחינה הלכתית בין שני בני הזוג.

קיים פער יסודי בין עקרונות היסוד האזרחיים השואפים מטבעם לשוויון לבין עקרונות היסוד ההלכתיים השמים את הגבר כראש המשפחה במסגרת הכלכלית והמשפחתית. הדבר משליך גם על חלוקת הרכוש בזמן גירושין. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), 1953, מסדיר את סמכותו של בתי הדין הרבניים לדון בענייני הרכוש בעת גירושין, אך עדיין הדין המהותי בנוגע ליחסי הממון וחלוקתו הוכפף לעקרונות המשפט האזרחי.

על עניין זה נוהל ועודנו מתנהל מאבק כאשר חסידי נקודת המוצא ההלכתית מתנגדים לא פעם להחלת עקרונות הדין האזרחי בפסקי דין של בתי הדין הרבניים. אך עם השנים מעמדו של הדין האזרחי בארץ הלך ולהתבסס על פי עקרונות שיתוף נכסים או איזון משאבים.

חזקת השיתוף וחוק יחסי ממון

הסדר איזון משאביםחזקת השיתוף שהייתה נהוגה עד לחוק יחסי ממון שנחקק ב-1973 קבעה שרכוש הנצבר במהלך הנישואים מתחלק באופן שווה בין שני בני הזוג, אם הוכח ששניהם תרמו ממשאביהם וממאמציהם לבניית אותה זוגיות, זאת גם אם אחד מבני הזוג השתכר באופן רב יותר ואילו השני דאג למשק בית. בעניין זה גם בית שנרכש על שם אחד מבני הזוג במהלך הזוגיות יחולק בדרך כלל שווה בשווה.

כאן עלתה הסתירה בין החוק לבין ההלכה, שכן בתי הדין הרבניים פסקו על פי כללי המשפט העברי ("הדין הולך אחרי הדיין"). בבג"צ מפורסם משנת 1994 הגיש בן הזוג תביעה לגירושים בבית הדין הרבני בתל אביב יפו. בת הזוג תבעה מחצית מרכושם המשותף אך תביעתה נדחתה בטענה שחזקת השיתוף אינה חלה בבתי הדין הרבניים. בת הזוג עתרה לבג"צ בטענה כי פסק הדין של בית הדין הרבני פוגע בחוק שיווי זכויות האישה תשי"א 1951. נקבע כי בית הדין הרבני מחויב לפסוק לפי עקרונות השוויון ומכך נגזר בין השאר כי לא ניתן להעניש אישה על בגידה.

חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג 1973 מגדיר באופן חוקי את חזקת השיתוף שכוננה משום הפסיקה. החוק מגדיר כי כל הרכוש שצברו בני הזוג במהלך נישואיהם הוא רכושם המשותף ויחלוק בניהם שווה בשווה בהסדר איזון משאבים שכל הזוגות שנישאו משנת 1974 ואילך מחויבים לו. יוצא מן הכלל נכסים או כספים שהיו שייכים לאחד מבני הזוג לפני הנישואים, כאלה שנערכו לגביהם הסכמי ממון או הסכם במסגרת הליך גירושין שקיבל תוקף של פסק דין מחייב וכן ירושה או מתנה שהתקבלה במהלך הנישואים. לחוק נערכו 4 תיקונים ומאז שנת 2008 נקבע כי בית המשפט מוסמך לחלק באופן לא שווה את הנכסים בהינתן מצבים מסוימים (בעיקר בהתחשב ביכולת השתכרות עתידית של כל אחד מבני הזוג).

לצורך עדכון החוק, ערך משרד המשפטים מחקר השוואתי מקיף על הנהוג בעולם המערבי. עיקר ההבדלים בין הפסיקה לחוק הם בדחיית מימוש השיתוף הכלכלי לזמן גירושים או מוות, בניגוד להסדר השיתוף המיידי אותו הציעה חזקת השיתוף. החוק גם עושה סדר וקובע כללים ברורים יותר באשר לחלוקת הרכוש המשותף באמצעות הסדר איזון משאבים.

מזונות אישה ומזונות ילדים

עד לפני מספר שנים סוגיות אלו היו נדונות לפי הדין הדתי – זאת אומרת, לפי עקרונות המשפט העברי. אזי, מזונות ניתנו ככלל רק לאישה מצד הבעל על פי עקרון מגדרי וללא קשר למצבם האישי. בכל הנוגע למזונות ילדים על פי הדין העברי:

  • מהלידה ועד גיל שש: מן המקורות התלמודיים ובספרות הפוסקים שאחריה עולה שלאב חובה אבסולוטית לכלכל את ילדיו עד גיל שש.
  • גיל שש ועד גיל מצוות: הפוסקים מבססים את חובת האב למזונות על פי חובת צדקה וגם על פי הדין שיש להעדיף נתינת צדקה לקרובי משפחה נזקקים
  • גיל מצוות עד גיל 15: הרבנו הראשית קבעה כי על מנת להתאים את דיני המזונות למציאות של ימנו חובת המזונות על האב תחול עד גיל 15

אלא שברוח התקופה והשפעות הדין האזרחי, מאז ועדת שיפמן ישנה שאיפה לשנות את ההסדרים שינוי מהותי כך שהחובה תהה משותפת על שני בני הזוג באופן שוויוני על פי רמת ההשתכרות והתרומה המעשית של כל אחד מהם להחזקת הילדים. מסקנות הוועדה טרם עוגנו בחקיקה אך בתי המשפט לענייני משפחה כבר הפנימו את העמדות הללו ומספר פסקי דין כבר החילו את חובת המזונות גם על האם במצבים כלכליים מסוימים ולפי משמרות הילדים.

כך למשל פסקה שופטת בית משפט לענייני משפחה בתל אביב שפרה גליק כי אב לא ישלם כלל מזונות לשני ילדיו בני 12 ו-15 מאחר וההורים חולקים את גידול הילדים במשמורת משותפת ובין שני בני הזוג פערי הכנסות לטובת האם (תמ"ש 53988-04-15). באותו המקרה האב הרוויח 10,600 ש"ח והאם 16,272 שקלים בחודש, אך בנוסף גם נהנתה מבונוס שנתי ומימוש אופציות. יחסי ההכנסות נקבעו על 67.5% לטובת האם ו-32.5% בלבד לאב.

במקרה אחר פסק השופט אסף  זגורי בבית משפט לענייני משפחה בנצרת ב-2013 לפיה חובת המזונות של ילדים מעל גיל שש צריכה להיות שוויונית ללא אבחנה מגדרית ותוך התחשבות ביכולת ההשתכרות (תמ"ש 35921-05-13). באותו המקרה לבני הזוג, שהיו בהליכי גירושים וטרם הסכם איזון משאבים, 3 ילדים קטינים. הוכח שהאב אמיד ולו יכולת השתכרות של 40 אלף שקלים בחודש ועוד בית בשווי שלושה וחצי מיליון שקלים ללא משכנתא. לפיכך קבע השופט זגורי שישלם עבור שלושת ילדיו 7,550 שקלים לחודש מזונות + מדור. עם זאת בית המשפט הבהיר לראשונה כי אם היה נקבע שהאם תקבל חצי משווי הבית בהסדר איזון משאבים (שטרם נקבע באותו שלב), האב לא היה מחויב בתשלום מזונות כלל.

כתובה

הכתובה הנחתמת בין הצדדים ביום הנישואים היא חוזה. פעמים רבות הבעלים כותבים בה סכומים דמיוניים על מנת להצהיר בכך על רצינותם בקשר, מבלי להבין כי מדובר בחוזה לכל דבר.

בתי הדין לא מקבלים הסברים כי הסכום שנחתם הוא מעל ליכולתו של הבעל או כי לא הייתה כוונה אמיתית כשחתם עליו אלא רק למען הרשמתה של אשתו ויתייחסו לחתום ככתבו וכלשונו.

במידה והבעל מבקש את הגט בתי הדין הרבניים עשויים לפטור את הבעל מתשלום הכתובה, על פי הדין העברי, בהינתן תנאים מסוימים:

  • בשל היותה מורדת (אינה מקיימת עימו יחסים)
  • אם "זנתה תחתיו" – בהינתן בגידה מוכחת

במידה והאישה מבקשת את הגט, עליה להוכיח לבין הדין שהדבר קשור להתנהגות הבעל באופן מבוסס ובעל ראיות. אם שני בני הזוג חפצים בפרידה, בדרך כלל בית הדין לא יחייב את תשלום הכתובה. ייתכן גם ויתור על הכתובה תוך כדי הסכם הגירושים במעמד סידור הגט.

עם זאת, כיום גם בתי הדין מצאו את הדרך לעמוד בדין העברי לצד ערכי השוויון, כך שאם האישה זכתה בכתובתה הדבר מתקזז מהמגיעה לה בהסדר איזון המשאבים ואם כתובתה גדולה מהמגיעה לה בהסדר היא לא תהא זכאית לה.

תמורות בפסיקות בתי הדין הרבני בנושא בגידה

כך למשל פסק בית הדין האזורי בנתניה ביולי 2012 (תיק מספר 824780-2) שדחה את תביעתה של אישה לקבלת נכסי עתיד של הקריירה של בעלה לשעבר, שעבד כמהנדס קירור בעל שם בעוד היא הייתה עקרת בית. האישה הודתה כי בגדה בבעלה אך בית הדין התייחס לכך וקבע מפורשת שהדבר אינו רלוונטי לגבי הרכוש המגיע לה: "הטענה כי האישה גרמה לפירוק הבית בכך שבגדה, אינה רלוונטית לגבי רכוש המגיע לה וכפי פסיקת בג"ץ 8926/06 (פלונית נגד ביה"ד הגדול) שם נפסק כי אין להעניש עבור בגידה באמצעות נשילת זכויות מהרכוש המשותף ואין להכיר בניאוף ובפירוק הנישואין שבעטיו כנסיבות מיוחדות".

את סיבת דחית תביעתה פירט בית הדין לפי הדין האזרחי:  "מאחר שהוראות החוק הפשוטה, התואמת גם את גישתו של המשפט העברי איננה מכירה במוניטין אישי כנכס לצורך עריכת איזון המשאבים – לפיכך תביעת התובעת נדחית".

מנגד, אישר בג"צ בנובמבר 2018 החלטה של בית הדין הרבני הגדול וקבע שאישה שבגדה לא זכאית לחצי משווי הבית בו גרה במשך 20 שנה (בג"צ 4602/13). עם זאת, חשוב להסביר כי בית הדין הרבני הסביר כי הבגידה רלוונטית במקרה זה משום שניתן ללמוד ממנה על כוונת השיתוף של בני הזוג בנכס. "בג"צ הבוגדת", כפי שזכור בלשון העם, עורר במלוא חריפותה את שאלת הדין העברי אל מול האזרחי.

צרו קשר:

הסדר איזון משאבים מעורר סוגייה מורכבת הדורשת ייעוץ משפטי איכותי. משרד עורכי הדין כהן, דקר, פקס, ברוש, מעמיד לשירותכם עורכי דין מקצועיים הבקיאים בדיני משפחה בכלל והסדרי גירושין ואיזון משאבים בפרט ובעלי ניסיון של עשרות שנים. נשמח לסייע בכל נושא פרידה וחלוקת נכסים.

הסדר איזון משאבים

:03-3724722

       055-9781688

 office@lawoffice.org.il

 

צרו קשר

Scroll To Top