עלייה עם עבר פלילי במשפט העברי

כידוע, מי שהורשע בעבירה פלילית יתקשה לממש את זכותו לעלות לישראל על פי חוק השבות. יש להציג הוכחות ממשיות להשתקמות זכאי העלייה על מנת לשכנע את משרד הפנים שלא להתנגד לבקשת העלייה. משרדנו מתמחה בדיני הגירה ועליה לישראל. כתבנו בעבר על האתגרים בהגשת בקשה לעליה לבעלי עבר פלילי. מאמר זה מאיר את הסוגיה מזווית נוספת ומסביר על עלייה עם עבר פלילי במשפט העברי.

רקע בקצרה

בחוק השבות קיים תיקון לחוק משנת 1954, הידוע כתת סעיף 2 (ב)(3), אשר מאפשר לשר הפנים לדחות בקשה לאזרחות ישראל במידה והמבקש הוא "בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בפועל כל מי שמבקש לקבל מעמד מתוקף חוק השבות נדרש להציג תעודת יושר, וכל רישום פלילי עשוי לשמש עילה לסירוב.

בית המשפט העליון (בשבתו כבג"ץ) הכריע כי אדם יכול להיות בעל עבר פלילי ואף על פי כן, לא לסכן את שלום הציבור, והוסיף וקבע מבחנים להערכת מסוכנותו של מבקש העלייה.

כמו כן, קיימות אמירות מרובות של בתי המשפט בישראל בנוגע לזכויותיהם של מי שביצעו עבירה פלילית, ריצו מאסר בפועל, אך תיקנו את דרכיהם והשתקמו. התמונה העולה מהעיון בפסיקה הישראלית היא כי ריצוי מאסר או עונש ושינוי הדרך, דהיינו, שיקום כנה וממשי, צריכים להוביל למחילה אמיתית והושטת יד לעבריין העבר ולא לרדיפה והוקעה מתמדת.

אך, כמי שחיים את המציאות בשטח, מבקשי עליה בעלי עבר פלילי נתקלים עדיין במסכת של קשיים ועיכובים העולים לכדי התנכלות של ממש. גם כאשר מדובר בעבירה פעוטה של שימוש עצמי בקנאביס, או עבירה שהתבצעה לפני למעלה מעשור ואפילו שני עשורים.

מאמר זה יבחן בקצרה את היחס של היהדות למחילה ולמחיקת עוונו של אדם במשפט העברי. המטרה היא להציע כלי נוסף לחזק את הרציונל המשפטי ולבצר את העמדה לפיה בבקשות עליה רישום פלילי אינו מעיד כשלעצמו על מסוכנות ויש לשנות את היחס והגישה ליהודים ויהודיות בעולם שרוצים לעלות לישראל ונתקלים בסירוב למרות ששילמו על פשעם והשתקמו.

מהו ערך המחילה במשפט העברי?

בתפיסה היהודית אין חטא או עבירה שלא גוררים אחריהם עונש. והצורך לכפר על המעשה הוא כפול: בפני האדם שנפגע ובפני אלוהים. המילה מחילה במשמעותה המקורית היא ויתור – כך המחילה על חטא היא למעשה ויתור על העונש בו חייב החוטא.

בתפילת אבינו מלכנו הנאמרת בעשרת ימי התשובה נכתב:

"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ סְלַח וּמְחַל לְכָל עֲונותֵינוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ וְחַטּאתֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְחק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים כָּל שִׁטְרֵי חובותֵינוּ:"

אפשר לראות שסליחה משמעה מחילה\מחיקה של החטא\פשע וביטול הענישה בגינו.

התפיסה לפיה בני אדם יכולים לכפר על העוונות שלהם שזורה בחשיבה ובהלכה היהודית מראשיתה. מדרש מקראי ידוע מספר כי כבר בעת בריאת העולם כאשר אדם מעד ואכל מפרי עץ הדעת בניגוד להוראת ה', עלה לראשונה הרעיון שעל פשע ניתן לכפר. גם בסיפור קין והבל בספר בראשית ה' נותן לקין הזדמנות להתוודות על הרצח ולהכות על חטא, ורק לאחר שקין לא לוקח אחריות מטיל עליו ה' עונש כבד. כך ניתן ללמוד גם מהחשיבות הגדולה סביב "עשרת ימי תשובה" שמגיעים לשיאם ביום הכיפורים בו נדרשים כולם לעבור הליך של בקשת סליחה, כפרה וחשבון נפש.

הרעיון של תשובה וכפרה בהגות היהודית ממלא תפקיד מרכזי במשפט הפלילי העברי, בו החזרה בתשובה כדי לכפר על המעשה הפלילי יכולה להוביל למחיקה מוחלטת של העונש.

מה ההבדל בין תשובה של כפרה ותשובה של טוהרה?

הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק מסביר בספרו המשפיע על התשובה: דברים שבעל פה כי ישנם שני סוגי תשובה: תשובה של כפרה ולעומתה תשובה גבוהה יותר ועמוקה יותר והיא תשובה של טוהרה. בעוד שתשובה של כפרה מחייבת את עובר העבירה רק להתחרט ולקבל על עצמו שלא לחזור על אותה עבירה, הרי שבתשובה של טהרה עובר החוטא שינוי מעמיק באורחות חייו, וזה כולל התרחקות מהגורמים שהובילו אותו לפשוע מלכתחילה. לפי הרב סולוביצ'יק תשובה של טהרה ממש מבטלת את כל החטא ואת מקורות החטא מחייו ומנפשו של עובר העבירה. אבל גם אם מעמדה של התשובה של כפרה נמוך מזה של התשובה של טוהרה, הרי שתשלום על הפשע ואי-חזרה עליו מספיקה למחילה.

פרשת אנשי נינווה

הרב צבי גרוזמן מדגים את העליונות של תשובה של טוהרה (הוא מכנה אותה תשובה של אהבה) דרך סיפור ספר יונה ואנשי נינווה: אלוהים שלח את יונה הנביא לאנשי נינווה להודיע להם שהם חטאו ועשו את הרע בעייני אדוני. כאשר יונה מגיע אליהם הוא מודיע להם שנינווה תיהרס בתוך 40 יום, והם נבהלים ממחליטים לחזור בתשובה. אבל, החזרה שלהם בתשובה נעשתה מהפחד להיענש, ולא מתוך הבנה כי עליהם לשנות את דרכיהם.

הנביא יונה מנבא את חורבן נינווה, אך החזרה שלהם בתשובה, למרות שזו הייתה רק מפחד הענישה, מצילה אותם. אך הרב גרוזמן טוען כי בחלוף הזמן הפחד שכח, ואנשי נינווה חזרו לעשות רע, כי התשובה שלהם היתה חסרה, היא היתה תשובה של כפרה ולא תשובה של טוהרה.

ענישה על חטא או פשע עשויה לגרום לפחד מפני עונש, אבל היא לא עוקרת את מקור הפשיעה מהשורש. לעומת זאת, תשובה של טהרה או תשובה של אהבה משמעה שינוי פנימי שמוביל לא רק למחיקה אחורנית של הפשע אלא למחיקת הסיכוי והרצון לפשוע פשע נוסף.

החשיבות באי-הישנות (רצדיביזם) של העבירה במשפט העברי

ברור לנו עם זאת כי רוב החוטאים\עבריינים לא עוברים בהכרח תשובה של טוהרה, כזו ששינתה את כל אורחות חייהם ועקרה מהשורש את המקורות שהובילו אותם לכדי עבירה. אבל, גם במקרה הזה, היהדות שהיא דת של הלכה ועשיה, רואה באי-הישנות העבירה אלמנט מרכזי ביותר במחילה.

לפי הרמב"ם אדם מגיע לתשובה גמורה כאשר אם ישימו אותו באותה הסיטואציה בה ביצע את הפשע בפעם הקודמת – הוא לא יבצע את הפשע פעם נוספת. מבחינתו של הרמב"ם אם מה שעומד בין פושע לביצוע הפשע הוא פחד מפני ענישה, זה בסדר גמור, תשובתו תהיה גמורה כל עוד לא יחזור על הפשע. הגישה הזו של הרמב"ם מחזירה אותי לחוק השבות ולחיבור שנדרש שם בין עבר פלילי למסוכנות לצורך דחיית בקשת העלייה. היעדרה של חזרתיות על העבירה מעידה על תשובה, ומעידה על היעדר מסוכנות.

לסיכום:

המשפט העברי רואה באפשרות לכפר על פשע ולזכות למחילה ערך מרכזי שראשיתו כבר בספר בראשית בסיפור אדם וחוה, ממשיך כחוט השני גם בסיפור קין והבל ותופס לאורך מאות רבות של שנים מקום של כבוד בהגות היהודית.

כמו שופטי העליון שחזרו בפסיקותיהם על הצורך להושיט יד לאלו שעברו עבירות שילמו את המחיר עליהן ושיקמו את עצמם, כך גם המשפט העברי מקדש את הכפרה והמחילה.

אמנם למשפט העברי יש מעמד פרשני במערכת המשפט בישראל והוא מקור משלים בלבד (חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980), אך דווקא כאשר עוסקים בחוק השבות, חוק שמתעלה מעל לגבולות מדיניים ופוליטיים ומעניק ליהודים מעמד בישראל בשל היותם חלק מהעם היהודי, יכולה להיות לעקרונות המשפט העברי משמעות מכריעה יותר.

המהירות שבה נפסלות בקשות העלייה של יהודים בעלי עבר פלילי מעידה כי לא רק פסיקות שופטי בג"ץ, אלא גם תפיסות מרכזיות במורשת ישראל המחזקות אותן, לא הוטמעו בהליך קבלת ההחלטות של משרד הפנים.

למרות שלמשפט העברי אין, כאמור, מעמד מחייב במערכת המשפט בישראל, הוא כן מציע מגוון רחב של מקורות חשיבה וחוכמה היכולים לחזק ולתמוך בטיעונים המשפטיים, ועשויים להוביל לשינוי הגישה הנדרש ליהודים ויהודיות בעלי עבר פלילי אשר אינם מהווים סכנה לציבור ונדחים פעם אחר פעם רק בשל רישום פלילי.